בגיל מאוחר יחסית איבדתי את אימא שלי . למרות זאת, החוויה נחרתה עמוק בנפשי והותירה שריטה עמוקה. אימא זו דמות משמעותית בחיי כל אדם ,גם אם לעיתים השפעתה הרסנית . אימא שלי הייתה רחומה ודואגת . היא הייתה חזקה מאד ומשום מה היה לי ברור שהיא תחיה לנצח. יום אחד היא חלתה , מצבה הידרדר במהירות ולבסוף היא נלקחה מאיתנו לתמיד.
אני יכולה להגיד באופן נחרץ שמותה שינה את חיי. למרות שכבר שמונה שנים חלפו מאז, עדיין אני מוצפת מחשבות לגבי משמעות המוות , החיים והגבול הדק הנמתח ביניהם.
אנחנו נולדים לתוך מעטפת של אנשים קרובים שמהם אנחנו יונקים בטחון והזנה המקיימים ומחזקים אותנו. הם – האימא , האבא , האחים , האחיות , הסבים , הדודות – עוטפים אותנו באהבה ודאגה, מזינים את גופנו ומגנים עלינו מכל רע. עם הזמן אנחנו מגדילים את המעגל ומוסיפים חברים קרובים ומשפחה משלנו שעליה אנחנו מגוננים וממנה אנחנו מוזנים.
המעטפת הזו כל כך ראשונית עד שהיא הופכת להיות בסיס קיומנו ולעתים אנחנו לא מצליחים לנתק מתוכה את ישותנו הפרטית , היחידנית. אנחנו מגדירים את עצמנו קודם כל כבן של , אח של , אימא של .
במציאות המדומה שבנינו , המעטפת הזו נשארת קפואה בזמן לנצח בדיוק כפי שהיא . כמו שקשה לנו לתפוס את העובדה שמידי יום אנחנו עושים עוד צעד לקראת מותנו , כך אנחנו רק לעיתים רחוקות מבינים שגם המעטפת התומכת שלנו היא שברירית מאד.
על פי חוקי הטבע ,בשלב מסוים בחיים , צאצאים מאבדים את סביהם המטיבים ואחר כך את הוריהם –האנשים שדאגו להם כל החיים. זה לא עושה את האובדן פשוט וקל לנשיאה . אבל, זה אמור לתת הסבר לשינוי הברוטאלי שמתרחש בחיים כאשר מקור ההזנה שלך נעלם. מי שמקבל את חוכמת הבריאה , יודע שזה קשה אך בלתי נמנע. אובדן של צאצאים,לעומת זאת, הוא בלתי נתפש בעיניי וכל חוכמת הטבע והבריאה לעולם לא תוכל לו.
ההכרה האמיתית בשבריריות הקיום מגיעה למרבה הצער בשלב מאוחר יחסית בחיים. בדרך כלל אחרי חוויה של אובדן מכל סוג שהוא. ואז קורה לנו משהו שלעתים מחזק אותנו אך לעיתים תכופות יותר מותיר אותנו כואבים ושבורים הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות בפני אחרים וגם בפני עצמנו.
אין , למרבה הצער , חינוך והכנה לאובדן בגן או בבית הספר. אף אחד לא מדבר על זה וכל דור מצפה שהדור הבא ילמד מהחיים ושכל אחד יתגבר על זה לבד בזמנו החופשי.
למזלנו , אנחנו יהודים והמסורת שלנו נותנת מקום של כבוד לאבל , אבל יחד עם זאת , גם זה נעשה בשלב מאוחר מידי של חווית האובדן.
אנחנו מוכרחים להחדיר בילדים את האמונה בסדרי הטבע. בהכרה שחיינו הם שינוי בלתי פוסק. שהביטחון בחיים אינו נובע מתוך יציבות וקפיאה על השמרים אלא מתוך תמורות וצמיחה.
מניסיוני , הצער הגדול ביותר באובדן שבא אחרי ההלם הראשוני נובע מתחושה של החמצה. מה יכולתי להספיק לעשות , להגיד לאותו אדם יקר שנפרד מחיי לבלי שוב ומשום מה לא עשיתי. לכן, אין טוב מלהקדים תרופה למכה. צריך לאהוב ולתת עכשיו כמה שיותר כדי להיות בטוח שעשיתי הכול.
הורים יכולים להרגיז . לפעמים מתחשק לנתק להם את הטלפון בפנים. יש כאלה שהם תובעניים ואגוצנטריים. עם השנים הם מזדקנים והטיפול בהם נעשה קשה ומכביד . גם אם מדובר רק בביקור מידי פעם ועזרה קלה פה ושם .
ובכל זאת, אסור להחמיץ את הקרבה אליהם. צריך לקחת את הזמן איתם מתוך הנאה . לראות בהם אוצר שנמצא בינתיים אצלנו אך לא יישאר לזמן רב.
צריך לשאול אותם כל מה שרציתם לדעת עליהם ועל עברם . ללמוד באמת איזה אנשים הם היו. להגיד להם מכל הלב תודה על כל מה שעשו בשבילכם ושאתם אוהבים אותם מאד. כדאי לקחת אותם לטיול ארוך למקום שהם תמיד רצו לנסוע אליו. לתכנן איתם זמן קבוע שבו תבלו רק איתם – מנוי לתיאטרון , ביקור בקולנוע , יציאה להליכה משותפת או כל דבר אחר שתרצו. זה יהיה הזמן שלכם יחד.
אם יש לכם ילדים , זה יהיה אכזרי להפיל עליהם את הידיעה הקשה שאימא או אבא ימותו יום אחד. אבל , אם תאמצו בעלי חיים , ההכרה בכך שהיצור שאהבנו איננו עוד תכין אותם לבאות. זו כמובן רק אחת מיני סיבות רבות להכניס בעלי חיים לחייכם.
גם אם המעגל הקרוב שלנו הוא המשמעותי ביותר ושימורו נראה חיוני עבורנו – יש מעגלים נוספים שהופכים להיות חלק מהמציאות שלנו.
אנשים שאיתם אנחנו באים במגע והצליחו לגעת בנו בדרך זו או אחרת.
אני התמודדתי בשנה האחרונה עם אובדן של ממונה בעבודה שזכיתי להכיר בסך הכול חודשיים לפני מותו. גם אובדן זה הכה בי קשות. הקושי כאן היה בהכרה שהמציאות שנדמית לך קבועה אינה כך. שאנשים שהערכת שתשהה במחיצתם עוד זמן רב , נעלמו והותירו אותך פעור פה. כאן גם מעורבת ההכרה שאדם שאינו מבוגר ממני בהרבה הלך באופן פתאומי לבלי שוב. אם זה קרה לו , זה יכול לקרות גם לי. כאן האבל הוא על עצמי.
אני מצטערת מעומק הלב על מותו ללא עת של האדם הזה שהיה מקצוען אמיתי , איש משפחה מצוין ובעל חוש הומור נפלא. אך יחד עם זאת אני מודה לאל שזימן אותי למציאות זו של אובדנו. למדתי ממקור ראשון שהמוות לא מסודר ולא קורה רק לסבים או הורים . הוא אקראי . ראשית , עלינו לקבל בהכנעה את עובדת היותו אקראי. ומתוך הכרה זו צריך לבטל ציפיות מגוחכות להגיון וצדק. יש היגיון ויש צדק אבל לא לפי אמות המידה הקטנות שלנו.
אני לא אומרת שלא נעשה שום תוכניות לעתיד או שנמהר ונכלה את כל משאבינו ביום אחד . אני אומרת רק לא להרוג את נשמתנו היום למען הבטחה שקרית של עתיד שאולי לעולם לא תתממש.
